טיול משפחתי, שלושה שבועות, 14 מדינות, כמעט 6000 קילומטרים, המון חוויות והמון רשמים. התכנון היה להגיע לניו יורק, מספר ימים בעיר המלהיבה ומשם להתחיל מסע דרומה, לסיים במיאמי, לטיסה חזור. התייעצתי עם דני פרומצ'נקו והוא המליץ לשנות את המסלול ולעלות דווקא צפונה, כי זו בדיוק התקופה לעשות את זה, "הסתיו עכשיו ויש שם שלכת בצבעי צהוב וכתום וזה מדהים". כשבוע לאחר מכן וכמעט באותן מילים רמי גלבוע שכנע אותי סופית שזה הכיוון אליו בו אני צריך לנוע. אלה לא רק שראו עולם יותר ממני, את צפון אמריקה הם מכירים ממש טוב.
צילום: אוהד אלגוב
עלינו צפונה, פקקים עד בוסטון שלא הרשימה ביופייה. עכשיו זה לא שיש לי מניות בעיירות ציוריות, אבל חשבתי שהיא נאה יותר ובכל מקרה הכל נסלח כשיש לה ברזומה את קבוצת הנ.ב.איי עם הרזומה המרשים ביותר ועם שניים משחקני הכדורסל הטובים ביותר אי פעם, ביל ראסל ולארי בירד. לא תצליחו לשכנע אותי שאיזה 'מלך' עדיף על שניהם. אבל זה מספיק כדורסל להיום.
משם המשכנו צפונה למדינות ורמונט, ניו המפשיר ומיין. בכל הקשור לניו המפשיר ולוורמונט הן בדיוק כמו שדני ורמי תיארו — פשוט יפהפיות. עשו לעצמכם טובה ורדו מהכבישים המהירים ועברו בין העיירות הקטנות, שם תראו אותם בתים יפים שמוכרים לכם מסדרות הטלוויזיה ומסרטי הקולנוע. בכלל, זה קטע, שהרי אנחנו גדלנו על היסטוריה מקומית וגם על החיים באמריקה, כי בהם צפינו בטלוויזיה. ולעניין, העצים בצדי הדרכים צבועים ירוק, כתום וצהוב. לעיתים גם אדמדמים ממש. וגם הקשוח שבגברים יתרכך למראה הזה. והקטע הוא זה שזה לא נגמר, זה כמעט בכל מקום.
צילום: אוהד אלגוב
היה שווה להגיע למפלי הניאגרה גם כדי לפגוש את הדוד מאמריקה, הלא הוא ניצן רז, שהגיע לבקר עם טויוטה MR2 מחוזקת במנוע הונדה ודאג להעיר את רוב אוכלוסיית המלונות באזור תוך שהוא הדגים למאיה שלי יכולות תאוצה. עד עכשיו אני מכה את עצמי איך לא הקלטתי אותו כשיצא מהרכב ואמר אגבית שהוא מאושר שהשתיק קצת את רעש הפליטה של המכונית.
משם המשכנו דרומה, לפילדלפיה. אמנם לא מצאנו שם את ברוס ספרינגסטין, אבל מצאנו את שי נוסבאום, היה על תקן מחשבאיש בזמנו במגזין שהיה פעם, מתחרה. לבחור יש גולף R ובחניה יש לו גם פורשה 928 שם, יפהפייה, שתחת ריפוד הרצפה יש לו מאגר חשמל ומחשבים שלא יצא לי לראות בשום רכב. פשוט הזוי. קצת רוקי, קצת האמיש, קצת לונה פארקים, ואנחנו נוטשים את פילדלפיה דרומה. פה כבר מרגישים בשינוי הרגלי הנהיגה. בג'ורג'יה למשל, הנהגים כבר פחות אדיבים משמעותית ויש פקקי ענק לכל כיוון. שלא תטעו, זה עדיין גן עדן ביחס לישראל, אבל הכל יחסי בחיים. בכלל, ג'ורג'יה זו מדינה שהיא אוברייטד בעיניי. יש לה יותר קסם לפני שמגיעים, כי היא מוזכרת בלא מעט שירים וכאלה, מצד שני, השיר הכי מפורסם שהיא מוזכרת בו, זה השיר של ריי צ'ארלס, ובואו, הוא היה עיוור.
צילום: אוהד אלגוב
טעות בהבנת המסלול גרמה לנו לעלות שוב ולחוות המון פקקים, עד שהגענו לחבר, מייק מכלוף שמו. זאת אומרת, בישראל קוראים לו מיכאל ובנתניה ספציפית שמו בכלל מיכי, אבל היי, היום הוא ממש אמריקאי. חצר קדמית ענקית, מאוכלסת בעשרות רבות של שלדים, חלקם על הטנדר, על מכסחת הדשא, על בית הקברות המאולתר שהכין, עם בובות בדמות ילדות קטנות ששרות כמיטב המסורת של סרטי האימה. חלק מהשלדים מתנשאים לגובה של שלושה מטרים, להם כמובן, איך לא, עיניים שנדלקות ולחלקם כאלה שעוקבות אחריך. מטורף. אז מיכי גם הכין לנו ארוחה ישראלית, עם אפייה של פיתות וטחינה של חומוס ומה לא.
המסלול נמשך עד למיאמי כאמור, ואם אתם לא יודעים היא נחשבת למדינת החופש. אתם לא מעוניינים לרכב עם קסדה? אז אל תחבשו, יש לכם החופש להחליט מה טוב לכם. טסט לרכב? הצחקתם את המקומיים שם. עשו מה שבא לכם. שם אגב, פגשתי את אלכס, לפני כעשרים שנה עזב לארה"ב, היישר מסצנת המכוניות המקומית שלנו אל סצנת המכוניות המקומיות שלהם. הבת שלו ביקשה מהבת שלי לשחק, באנגלית. האחרונה מעט הסתבכה ואז אלכס אמר שהן יכולות לדבר בעברית. מהרגעים המצחיקים האלה שאתה מבין שיש מצב שבאמת העולם הזה ממש קטן.
אבל אין ספק שהנופים בצפון היו העיקר בעיניי. עוד כמה דברים קטנים — ארצות הברית התייקרה. המלונות עדיין זולים משמעותית מאלה שאצלנו וארוחת הבוקר בסיסית להחריד. אבל המסעדות כבר לא זולות, גם כניסה לפארקים זה לא גרושים, יש גם לא מעט כבישי אגרה. קחו את זה בחשבון.
צילום: אוהד אלגוב
